<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין מצוה קי"א שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ואוסיף ביאור בענין הזה והוא שהם כד בעו בתחלת מסכת נדרים (ג':, ד'.) בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה רב אחא בריה דרב איקא אמר עובר משום בל תאחר דתגלחתו כיון שהביא קרבן ולא גילח ולא מיבעיא למ"ד תגלחת נזיר מעכבת, ר"ל ר' אליעזר שסבור שאיחורה מונעו משתיית יין וא"כ קשורה היא בקרבן, אלא אפילו למ"ד אין תגלחת נזיר מעכבת, ר"ל רבנן, מצות גילוח מיהא קאמשהי. שמעינן מהכא דרבנן לא סבירא להו דמעכבת והתכלית המבוקשת נשלמה בחלק האחד. ובפירוש אמרו מצות גילוח מיהא קאמשהי. מורה שסברתם שמצותה היא זולת מצות קרבן. ומסייע למאמר הזה מה שאמר מר זוטרא בריה דרב מארי אחרי זו האפשרות עובר משום בל תאחר קרבנותיו. ר"ל שיתכן בל תאחר גם בקרבנות. וזו ראיה שמצות גילוח זולת מצות קרבנות.
ומה שזכר ז"ל שבא בתוספתא שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה אלו המעשים כולם, כבר נתבאר שהוא דעת ר' אליעזר.
וראייתו ז"ל (שם) מדמשכחינן להו ברוב מקומות דקרו להבאת קרבנות תגלחת והוא מאמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר רוצה בזה שיביא קרבנות, איני רואה דמוכח דהוו מצוה אחת. שהרי לא נתחייב האומר כך בקרבנות אלא משום שחיוב הגילוח בא אחר הקרבנות ולפיכך נעשה כאומר שעליו קרבנות נזיר המביאות אותו לידי גילוח או המחייבות אותו בגילוח. ואפילו לר' אליעזר שסובר שלא הותר במה שהיה אסור אלא אחר הגילוח אינו מתחייב מזה קישורם. שהרי מודה ר' אליעזר שאם הקריב קרבנותיו ואיחר התגלחת הקרבן כשר. והראיה לזה מדאשכחו בל תאחר דתגלחת גרידא זולת הקרבנות אליבא דר' אליעזר והוא אמרם כגון שהביא קרבן ולא גילח ולא מבעיא למ"ד תגלחת נזיר מעכבא. וזה ברור שחיוב הקרבנות לדעתו כבר נשלם וחיוב הגילוח מעכב את ההתר באיסורי נזיר. ואילו היו הקרבנות קשורים בגילוח לא היה אפשר לדעתו לאחרו.
ואם כן נתברר דעיקר פלוגתייהו הוא אי איתא להאי ג"ש. רבנן דאית להו ג"ש אמרו כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו מה התם אחר מעשה יחידי וכו'. ור' אליעזר לית ליה ג"ש וס"ל דברים ככתבן על סדר הפרשה שסידרה מעשה הקרבנות והגילוח ואחר ישתה הנזיר יין ונמצא שלדעתו שני דברים מוציאין את הנזיר מידי נדרו הקרבנות והתגלחת. ורבנן סברי שהקרבנות הם המתירין ומצות תגלחת אינה מעכבת. הולכך משכחת לה בל תאחר לכולי עלמא. ודבריו (שם), בשיטת רבי אליעזר, כי בקבוצם יגיע התכלית האחד והוא שיותרו לו הדברים האסורים עליו ותגלחת מצורע תכליתה טהרתו מלטמא כשרץ וקרבנותיו תכליתם הוצאתו מהיותו מחוסר כפרה. ולי נראה שהמצורע באמת יגיע בכל פעולה לאיזה תכלית אבל הנזיר אין מטרת קרבנותיו ותגלחתו להביאו אל התרו ביין שאינם אלא דברים שנתחייב בהם משעת נדרו שחייב אותו איסור יין וטומאה ותגלחת אבל ההיתר אינו קרוי תכלית כי אינו כתכלית המצורע שהיא יציאתו מהיותו מטמא כשרץ אל מצב הטהרה כשאר בני אדם ותתירו ליכנס למקדש דין תורה וליגע בקדשים וכך קרבנותיו מתירין אותו לאכול בקדשים שהיא מצוה ומשוים אותו לשאר הטהורין. אבל העתקת הנזיר מהיותו אסור ביין אל ההתר אינה תכלית מבוקשת ואין בה מצוה ואין בה מעלה. וכבר העירו ז"ל על ענין זה עצמו בכלל אומרם (שם ד'.:) חידוש הוא שחידשה תורה בנזיר שאי אתה מתפיסו חטאת נזיר בנדר ודקא קשיא לך חטאת חלב חטאת חלב קא אתיא לכפרה חטאת נזיר למאי קא אתיא, הדר אקשינן הרי חטאת יולדת ומצורע דלא קאתיא לכפרה ופרקינן התם שרי ליה למיכל בקדשים הכא מאי. ר"ל שאין לה תכלית אחר אלא קיום המצוה בלבד. ואילו היה התרו ביין תכלית הל"ל חטאת נזיר נמי להתירו ביין קאתי.
התשובה קושיות אלו כולן טובות וקצתן אמיתיות. ועצם הסברא שתגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו מצוה אחת סברא אמיתית היא בלא ספק ואין צריך לזה ראיה יותר חזקה מאומרם ז"ל (נזיר מ"ה.) תגלחת טהרה כיצד היה מביא שלש בהמות וכו'. וזו ראיה ברורה ואמיתית על צירוף הקרבנות לתגלחת ושעצם המצוה היא התגלחת והקרבנות יחד כשיטתו ז"ל. ואין סתירה לזה ממה שהתגלחת לפי הדעה שהלכה כמותה אינה מעכבת הנזיר מלשתות יין. ואומרם ז"ל בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה וכו' אינו מוכיח שמצות גילוח נפרדת במנין ממצות קרבנות כמו שחשבת. כי אין זה דומה אלא למי שנדר להביא עולה ושלמים והקריב עולה ואיחר שלמים שהוא עובר על בל תאחר מצד איחור השלמים אע"פ שהעולה והשלמים כאן מצוה אחת והיא מוצא שפתיך תשמור ועשית. וכך אילו נדר ליתן צדקה מאה דינרין למשל ואיחר דינר אחד הרי זה עובר בבל תאחר מצד אותו הדינר שהוא מקצת המצוה. וכדומה רבות.
ומאומרם מצות גילוח אין ראיה. שהרי נתבאר (סוף תשו' ו' ובעש' קס"א בספירת העומר) שחלק המצוה קרוי מצוה בדרך ההרחבה.
וראייתו ז"ל ממה שנאמר בתוספתא, אין ספק שהיא דעה דחויה. ודחייתה מוכחת ממה שאמר ז"ל בחיבור (נזירות פ"ח ה"ה) ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו אין התגלחת מעכבת אותו אלא שותה ומטמא לערב וכו' שכל הדברים האלו למצוה לא לעכב. ועוד אמר שם (ה"ו) אע"פ שאין התגלחת מעכבת וכו'. ואמרו ז"ל (כאן) אבל המעשה ההוא בכללו ר"ל הגלוח והבאת הקרבן יתיר לו שתיית היין וכו', איני יודע אם כך היה סבור וחזר בו בחבור או יש לו בזה איזו דרך שלא נתגלה לנו ביאורה או זולתו. והנראה לנו הוא שלא נתכוון בראיה זו ללימוד הדין במה יותר הנזיר בשתיית יין או ייאסר, שיקשה עליו שזו דעה דחויה, אלא להוכיח שהגילוח והבאת קרבן מצוה אחת הן ממה שלשיטת קצת התנאים כל זה יחד מעשה הכרחי להתרת איזה ענין. והחולק על זה התנא אינו סבור שהגילוח אינו מעשה הכרחי או שיש לו תכלית אחרת המגיעה ממנו, אלא סובר שההיתר חל קודם הגילוח והגילוח משירי מצוה ואינו מעכב. כמו שאמרו שבילה במנחות אינה מעכבת (מנחות י"ח.:) אע"פ שאינה נפרדת ממעשה המנחה אלא הכל מצוה אחת. ואין אנו אומרים שלפירוש הזה כוונתו ז"ל ולא לזולתו, כי אפשר שיש לו שטה אחרת בזה. ועכ"פ לדינא מה שבחיבור הוא הנכון ועליו יש לסמוך כמו שביארנו. ולענין הדעה שהובאו עליה הראיות ההוכחה קיימת בזולת זה.
וראייתו ז"ל מדתנן גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו אין היא ממין שאר הראיות אלא ראייה חותכת. שהרי אפילו להצד שזכרת מבואר בה בפירוש שקשורים הם זה בזה ואילו היתה התגלחת מצוה בפ"ע והבאת הקרבנות מצוה בפ"ע לא היתה נפסדת אחת משתי המצות הנעשות כראוי בגלל שהוקדמה לזו שהיתה צריכה להיות קודמת. הלא תראה בהקרבת תמידין ומוספין שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (זבחים פ"ט.) ואעפ"כ אם הקדים את שאינו תדיר כשר (שם צ"א., הל' מוספין פ"ט ה"ג) משום שהן מצוות נפרדות, ומעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום (יומא ס'., עבוד' יוה"כ רפ"ה) כי הן מצוה אחת. הנה נתבאר שזו ראייה חותכת ולא נצטרך עמה לזולתה ולא תיסתר בשום אופן.
וקושייתך מאומרם ז"ל חטאת נזיר למאי קא אתיא וכו' היתה, ה' יודע, קושיא טובה ויפה ונפלאה ונכונה, לולא נאמר מאמר זה אלא בחטאת הנזיר דוקא לפי שאינה הכרחית להיתר עד שלא יתכן היתרו ביין בלעדיה, ואינה כחטאת יולדת שלא תתכן אכילת הקדשים בלעדיה, שהרי יש בנזיר כמה קרבנות וכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לנזיר לשתות ביין וליטמא למתים (נזיר מ"ו., נזירות פ"ח ה"ה) ואם כן יתכן שיקדים העולה ויזרוק דמה ויותר קודם החטאת.
הנה נתבאר אמיתת דעתו ותוקף ראיותיו אע"פ שיש פנים להקשות על קצת הראיות.
